הנחת שתי החלות על שולחן השבת החגיגי
באה לסמל את כפל כמות המן שירד מן
השמים לבני ישראל במדבר מדי יום שישי
(שמות טז, ה). ברוב קהילות ישראל
המנהג הוא לברך על שתי כיכרות לחם.
תחילה מקדשים, אחר כך נוטלים ידיים,
מגלים את החלות, בוצעים ומברכים
'המוציא לחם מן הארץ'.
לחם משנה הוא שפע שמגיע באמצעות אמונה
ומנוחה בשבת. בפרשת בשלח (שמות ט"ז, כ״ב)
מסופר כי ביום השישי לקטו בני ישראל "לחם
משנה" – מנה כפולה של מן, כהכנה לשבת שבה
לא ירד מן. חז"ל למדו מכאן את החיוב לברך
על שתי חלות בכל אחת מסעודות השבת, כסמל
לאמונה בפרנסה מהקב"ה ולכבוד השבת.
"המוציא לחם מן הארץ" – אף על פי
שלחם אינו גדל מהאדמה אלא דורש עבודה
(קציר, טחינה, אפייה) – אנחנו מברכים
כאילו הוא נמשך ישירות מהאדמה. הברכה
מזכירה לנו שהבסיס לחיים – לחם ומים,
הם מתנה אלוקית, גם אם עטופה בעמל
אנושי. הלחם, הבסיסי והיומיומי מכל
המאכלים, הוא תזכורת מתמדת לשפע
שהחיים מזמנים. ברכת 'המוציא לחם מן
הארץ' איננה רק על מזון – היא הכרה
בחיים עצמם, הברכה מחברת בין המעשה
האנושי לבין הברכה האלוקית.
במהלך הדורות, התפתחו מסורות של
זמירות שבת – פיוטים ושירים שנכתבו על
ידי פייטנים ומקובלים, ונשמרו במסורת
הקהילות השונות. הפיוטים הללו נועדו
להלל את השבת, להודות על מתנותיה
ולהעמיק את תחושת הקדושה והחיבור
המשפחתי סביב השולחן. בין הפיוטים
הידועים ניתן למצוא את "שלום עליכם",
"אשת חיל", "דרור יקרא" ו"יום שבתון".
הם מושרים בלחנים מגוונים, בהתאם
למנהגי העדות השונות, ומוסיפים נופך
של שמחה והתבוננות רוחנית לסעודות
השבת. השירה המשותפת מחזקת את הקשר
בין בני המשפחה ומעבירה את מסורת
השבת מדור לדור.
סעודת השבת המשפחתית היא מסורת תרבותית
רווחת, המהווה הזדמנות לעצור מהשגרה
ולהתכנס סביב שולחן ערוך לארוחה חגיגית.
מחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב מצא כי
משפחות רבות רואות בסעודה זו זמן יקר
לחיזוק תחושת השייכות, ליצירת זיכרונות
משותפים ולהעברת ערכים בין דורות. החלה,
השיחה והשירים סביב השולחן הופכים את
סעודת השבת למוקד של חיבור משפחתי ולחלק
בלתי נפרד מהתרבות הישראלית.
הנחת שתי החלות על שולחן השבת החגיגי
באה לסמל את כפל כמות המן שירד מן
השמים לבני ישראל במדבר מדי יום שישי
(שמות טז, ה). ברוב קהילות ישראל
המנהג הוא לברך על שתי כיכרות לחם.
תחילה מקדשים, אחר כך נוטלים ידיים,
מגלים את החלות, בוצעים ומברכים
'המוציא לחם מן הארץ'.
לחם משנה הוא שפע שמגיע באמצעות אמונה
ומנוחה בשבת. בפרשת בשלח (שמות ט"ז, כ״ב)
מסופר כי ביום השישי לקטו בני ישראל "לחם
משנה" – מנה כפולה של מן, כהכנה לשבת שבה
לא ירד מן. חז"ל למדו מכאן את החיוב לברך
על שתי חלות בכל אחת מסעודות השבת, כסמל
לאמונה בפרנסה מהקב"ה ולכבוד השבת.
"המוציא לחם מן הארץ" – אף על פי
שלחם אינו גדל מהאדמה אלא דורש עבודה
(קציר, טחינה, אפייה) – אנחנו מברכים
כאילו הוא נמשך ישירות מהאדמה. הברכה
מזכירה לנו שהבסיס לחיים – לחם ומים,
הם מתנה אלוקית, גם אם עטופה בעמל
אנושי. הלחם, הבסיסי והיומיומי מכל
המאכלים, הוא תזכורת מתמדת לשפע
שהחיים מזמנים. ברכת 'המוציא לחם מן
הארץ' איננה רק על מזון – היא הכרה
בחיים עצמם, הברכה מחברת בין המעשה
האנושי לבין הברכה האלוקית.
במהלך הדורות, התפתחו מסורות של
זמירות שבת – פיוטים ושירים שנכתבו על
ידי פייטנים ומקובלים, ונשמרו במסורת
הקהילות השונות. הפיוטים הללו נועדו
להלל את השבת, להודות על מתנותיה
ולהעמיק את תחושת הקדושה והחיבור
המשפחתי סביב השולחן. בין הפיוטים
הידועים ניתן למצוא את "שלום עליכם",
"אשת חיל", "דרור יקרא" ו"יום שבתון".
הם מושרים בלחנים מגוונים, בהתאם
למנהגי העדות השונות, ומוסיפים נופך
של שמחה והתבוננות רוחנית לסעודות
השבת. השירה המשותפת מחזקת את הקשר
בין בני המשפחה ומעבירה את מסורת
השבת מדור לדור.
סעודת השבת המשפחתית היא מסורת תרבותית
רווחת, המהווה הזדמנות לעצור מהשגרה
ולהתכנס סביב שולחן ערוך לארוחה חגיגית.
מחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב מצא כי
משפחות רבות רואות בסעודה זו זמן יקר
לחיזוק תחושת השייכות, ליצירת זיכרונות
משותפים ולהעברת ערכים בין דורות. החלה,
השיחה והשירים סביב השולחן הופכים את
סעודת השבת למוקד של חיבור משפחתי ולחלק
בלתי נפרד מהתרבות הישראלית.