יום השבת הוא הראשון בין שבעת המועדים
הגדולים הנזכרים בתורה, והמצווה לקיימו
היא עפ״י המסורת המצווה הראשונה. במרכז
כל שולחן שבת עומדים היין והחלה – היא
לחם השבת – שעליהם נאמרים הקידוש והברכה.
חשוב להבחין את כיכרות לחם השבת מלחמי
היומיום והבחנה זו נעשית בדרכים שונות.
הדרך הראשונה: למרבית לחמי השבת מקובל
השימוש בקמח לבן, שנחשב בעבר למעודן
ומשובח יותר. הבחנה שנייה היא בצורה-
צורת החלה המקובלת והנפוצה, במיוחד
בקרב קהילות האשכנזים, היא מקלעת של
מקרצות בצק (חתיכות שנצבטו מן העיסה).
עפ״י האמונה העממית, קליעה זו באה
לבלבל את השטן ויש שמצביעים על קשר
בין קליעת החלות לפולחן אלת הפוריות
הגרמנית ברכתא. ברכתא נחשבה גם אלת
הצמחים והיו מקריבים לה לחמים קלועים.
הדרך השנייה: עפ״ גרסה אחרת- היו
מקריבים לברכתא את צמותיהן של הנשים.
בדמותה העממית היא מוכרת כמכשפה סתורת
שיער בעלת כוחות פלאיים להסב טוב אך
גם להרע אם אין משביעים את רצונה. יש
הרואים קשר בין השם ״ברכתא״ לכינוין
של החלות הקלועות בפי יהודי מרכז
אירופה: בארכעס או בערקעס. ויש סברה
שמקורן במילה ברכה או בפסוק ״ברכת ה׳
היא תעשיר״ (משלי י,כב). פסוק זה הוא
גם המקור לכינוין בשם דאטשער או טאטשער.
בפולין נפוץ גם השם ״חלה בונדה״.
בעבר נהגו לסמן את כיכרות השבת
בסימון מיוחד, למשל באמצעות דקירות
סכין, או ע״י הוספת רצועת בצק
קישוטית, קידקע, לאורך הכיכר.
שבת היא זמן של עצירה והתחדשות –
לא רק מנוחה פיזית, אלא כניסה לזמן
קדוש. שולחן השבת הוא מעין מזבח
קטן: לחם, יין, נר – שלושה יסודות
של קודש בתוך הבית. האכילה סביב
החלה היא רגע של חיבור משפחתי
ואחדות – שכולם מתכנסים סביב שולחן
משותף, עם אותה ברכה, אותה התחלה.
את שולחן השבת עורכים סמוך לכניסת
השבת ואת החלות מניחים עליו ומכסים
אותן. הטעם למנהג כיסוי החלות הוא
כדי לא לביישן בעת הקידוש על היין,
המקדים את הברכה עליהן. נהוג
לכסותן בכיסוי כפול, זכר לנס המן
שירד לבני ישראל בלכתם במדבר (שמות
טז, יג-יז), כי הכיסוי על שכבותיו
דומה לשתי שכבות הטל שעטפו את המן
לצד החלות מניחים סכין מיוחדת,
את גביע היין ומלחייה.
בבית המקדש הונחו 12 חלות ("לחם
הפנים") על שולחן הזהב בכל שבוע.
החלות נותרו חמות וטריות לאורך כל
השבוע, והן סימלו את השפע והברכה
שהקב"ה מעניק לעמו. לחם הפנים הוא
שפע שמגיע בלי תנאים בבית המקדש.
יום השבת הוא הראשון בין שבעת המועדים
הגדולים הנזכרים בתורה, והמצווה לקיימו
היא עפ״י המסורת המצווה הראשונה. במרכז
כל שולחן שבת עומדים היין והחלה – היא
לחם השבת – שעליהם נאמרים הקידוש והברכה.
חשוב להבחין את כיכרות לחם השבת מלחמי
היומיום והבחנה זו נעשית בדרכים שונות.
הדרך הראשונה: למרבית לחמי השבת מקובל
השימוש בקמח לבן, שנחשב בעבר למעודן
ומשובח יותר. הבחנה שנייה היא בצורה-
צורת החלה המקובלת והנפוצה, במיוחד
בקרב קהילות האשכנזים, היא מקלעת של
מקרצות בצק (חתיכות שנצבטו מן העיסה).
עפ״י האמונה העממית, קליעה זו באה
לבלבל את השטן ויש שמצביעים על קשר
בין קליעת החלות לפולחן אלת הפוריות
הגרמנית ברכתא. ברכתא נחשבה גם אלת
הצמחים והיו מקריבים לה לחמים קלועים.
הדרך השנייה: עפ״ גרסה אחרת- היו
מקריבים לברכתא את צמותיהן של הנשים.
בדמותה העממית היא מוכרת כמכשפה סתורת
שיער בעלת כוחות פלאיים להסב טוב אך
גם להרע אם אין משביעים את רצונה. יש
הרואים קשר בין השם ״ברכתא״ לכינוין
של החלות הקלועות בפי יהודי מרכז
אירופה: בארכעס או בערקעס. ויש סברה
שמקורן במילה ברכה או בפסוק ״ברכת ה׳
היא תעשיר״ (משלי י,כב). פסוק זה הוא
גם המקור לכינוין בשם דאטשער או טאטשער.
בפולין נפוץ גם השם ״חלה בונדה״.
בעבר נהגו לסמן את כיכרות השבת
בסימון מיוחד, למשל באמצעות דקירות
סכין, או ע״י הוספת רצועת בצק
קישוטית, קידקע, לאורך הכיכר.
שבת היא זמן של עצירה והתחדשות –
לא רק מנוחה פיזית, אלא כניסה לזמן
קדוש. שולחן השבת הוא מעין מזבח
קטן: לחם, יין, נר – שלושה יסודות
של קודש בתוך הבית. האכילה סביב
החלה היא רגע של חיבור משפחתי
ואחדות – שכולם מתכנסים סביב שולחן
משותף, עם אותה ברכה, אותה התחלה.
את שולחן השבת עורכים סמוך לכניסת
השבת ואת החלות מניחים עליו ומכסים
אותן. הטעם למנהג כיסוי החלות הוא
כדי לא לביישן בעת הקידוש על היין,
המקדים את הברכה עליהן. נהוג
לכסותן בכיסוי כפול, זכר לנס המן
שירד לבני ישראל בלכתם במדבר (שמות
טז, יג-יז), כי הכיסוי על שכבותיו
דומה לשתי שכבות הטל שעטפו את המן
לצד החלות מניחים סכין מיוחדת,
את גביע היין ומלחייה.
בבית המקדש הונחו 12 חלות ("לחם
הפנים") על שולחן הזהב בכל שבוע.
החלות נותרו חמות וטריות לאורך כל
השבוע, והן סימלו את השפע והברכה
שהקב"ה מעניק לעמו. לחם הפנים הוא
שפע שמגיע בלי תנאים בבית המקדש.