חלק מטקסי בית המקדש נשתמרו והם
מוסיפים להתקיים בתוכנו בחי היומיום,
דומה שזה גם מקורו של טקס החלה.
כאשר הכינו הכוהנים את לחם המנחה,
הם הפרישו קומץ מן העיסה והניחו אותו
על המזבח ל״אזכרה״ (ויקרא ה, יב: ו, ח:
במדבר ה, כו) בדומה לכך – גם בני ישראל
הצטוו שבכניסתם לארץ ישראל ירימו לה׳
תרומה – מאפה חלה מבצקם הראשון (במדבר
טו, יח-כא, וראו משנה, מסכת חלה כולה).

מכאן התפתחה מצוות חלה המוטלת על
האישה היהודיה. בעת אפיית הלחם עליה
להפריש מעט מן הבצק ולשרוף אותו
(שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תנז)
מאז ימי התלמוד נחשבה אפיית הלחם
לשבת לתפקידה המיוחד של עקרת הבית.
לחם זה, העשוי בדרכ׳ מקמח לבן, הריהו
החלה, ומכאן בא כינויה של פיסת הבצק
המופרשת, הנקראת אף היא ״חלה״.

מצוות הפרשת החלה היא חלק מ-613
המצוות ומוטלת על כל יהודי.
עם זאת, במשך מאות שנים היו אלו
הנשים שהפרישו את החלה ולפיכך מצווה
זו היא מיוחדת לנשים. היא גם מסמלת
את שמירת הכשרות. האישה היהודיה,
שבמקרים רבים זו שמבשלת ואחראית על
המזון בביתה, היא זו שבידה הופקדה
המצווה הגדולה של שמירת הכשרות בבית.

לקיום מצוות הפרשת החלה נודעו
ברבות השנים סגולות רבות, כגון
לידה קלה ופרנסה, ויש המתפללות
בעת קיומה לבנים, לישועה, לזיווג,
לרפואה בעבור יקיריהן. כיום כדי
לתת יתר תוקף למצווה זו,
בקרב הציבור הדתי מתחזקת הנטייה
לשוב ולאפות את חלות השבת בבית.